להיות אחרונה בקבוצה

בשבת האחרונה בריצה בבן שמן הייתי אחרונה

כמה זה משחרר להיות אחרונה בקבוצה.

בלי האחריות של ההובלה.

בלי הלחץ לעמוד בקצב.

בלי הצורך להוכיח שאני יכולה.

ככה, ברוגע.

בטבעיות.

בשקט שלי.

בלי להתנצל.

בקבוצה לא גדולה של רצים ורצות.

ואני אחרונה.

לא תמיד זה מתאפשר.

לפעמים יש ציפיות.

בכל זאת רצה 30 שנה.

בכל זאת מאמנת ריצה.

אגב, בשבוע שעבר רצתי באותו איזור עם קבוצה דומה. אומנם לא הייתי בפרונט אבל גם לא הייתי אחרונה.

אבל מי אמר שמאמנת ריצה צריכה להיות הכי מהירה?

ואיך בכלל נמדדת מאמנת ריצה?

לפי הקילומטראז׳ שהיא צברה החודש?

או אולי השנה?

או לפי השיא האישי שלה ב 10 ק״מ? או בחצי מרתון?

או שאולי היא נמדדת לפי היכולת להוביל את המתאמנת שלה תהליך של שינוי?

להחזיק עבורה את האמונה שגם אם היא לא מסוגלת לרוץ היום יותר מדקה ברצף, ה 5 ק״מ הם לא בשמים. וגם ה 10 ק"מ לא כאלה רחוקים כמו שנדמה לה.

לעזור לה להיות סבלנית.

לעזור לה ללמוד את הגוף שלה ואת הסימנים שלו.

לעזור לה להקשיב. לעצמה.

אולי המאמנת נמדדת לפי היכולת שלה להבין את המתאמנת שלה? מה עובר עליה ועם איזה שדים היא מתמודדת?

להיות אמפתית לתקופות הקשות, שבכלל לא בא לצאת לאימון,

וגם אם יצאת, זו לוא דוקא תהיה ריצה של התעלות הנפש.

ואולי היכולת שלי להאיר לך את הדרך,

לכוון את הפנס למקום הנכון,

לתת לך את הביטחון שאת יכולה לצעוד בשביל הזה,

לתת לך יד כשיש איזה בור,

אולי אלה הדברים שהופכים אותי למאמנת שאני?

אגב, להיות מאמנת ריצה שבמקרה היא גם לא רזה מעלה כלמיני שאלות משעשעות

הנה השאלות וגם התשובות

מאחלת לנו שבוע שקט 

ושיחזרו כבר. אמן. 

🎗️💜 

רגע לפני הריצה באוירת חג

יער בן שמן בבוקר צלול

סלפי תוך כדי ריצה ביער בן שמן